התבקשתי פעם לבחור את הפסוק האהוב עליי ביותר בכל התורה כולה. מארגני הפרויקט ההוא קצת התפלאו לשמוע מה הפסוק הזה, מתוך פרשת השבוע: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. מה יש לאהוב כאן? מדובר על אדם ששב ועושה את מה שאבא שלו עשה, חופר את הבארות שנסתמו, וגם כשהוא נותן להן שמות, הוא לא מחדש – אלא נותן שוב את השמות שאביו בחר.
אנחנו חיים בעולם שכולו חידושים, תרבות של דברים קיצוניים, מרגשים, חד פעמיים, על הקצה, כל יום שובר את השיא של אתמול והתחושה היא שתמיד סערה רודפת סערה. כל רגע הופך את הרגע הקודם ללא רלבנטי, וצריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש ולא לשעמם ולמתג ולהחליף פורמט, וכמובן לצעוק, כדי שיישמעו ויגיבו.
פרשני הפרשה מסבירים שאחרי המהפכה הגדולה של אברהם, אחרי החידוש של אברהם שהיה אבי המונותאיזם, המהפכה הגדולה של יצחק היא – לא להיות מהפכן. להיות דור שני שהולך בדרכו של הדור הראשון. אין הרבה רייטינג בימינו לעשייה אפורה כזו. בתרבות של "וואו" תמידי, יצחק מזכיר לנו כמה חשובים העמל, המסירות, ההתמדה, ההשקעה, העשייה היומיומית והלא זוהרת. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו. לפעמים, להיות שמרן כזה, זה החידוש הכי גדול. שבת שלום.
