נערה מבית דתי סיפרה לי כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה.
להרבה אנשים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. אבל אז, בגלל העבר, הם קמים ומחליטים לזרוק את הכול, את כל החבילה, כולל הקדוש ברוך הוא.
ליוסף, בפרשת השבוע, פרשת וישב, היו את כל התירוצים והסיבות לעזוב. האנשים הכי קרובים אליו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא היה יכול להחליט לחתוך הכול, וגם לכתוב ספר, לצלם סדרת דוקו ולהתראיין לכל העיתונים בכותרות-ענק על הנטישה. אבל יוסף בחר אחרת.
למרות הכאב, הוא לא זרק את העיקר: את הזהות, את היהדות, את הדבר עצמו. ככל שהמצב שלו התדרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. הוא התגלגל למצרים, ובמקום לכעוס ולנקום הוא חי שם כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע מה המנוע הפנימי שלו.
סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, שעליה יוסף לא ויתר.
