ה"לא" נוצץ

יהלום
Image by Colin Behrens from Pixabay
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

רובנו זוכרים עוד מגן הילדים שמשה רבנו היה מגמגם. אבל למה? למה כל שנה מחדש התורה "מכריחה" אותנו להיזכר שהמנהיג הראשון שלנו לא היה נואם כיכרות כריזמטי, ובכלל לא רצה להיות מנהיג?
"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", משה אומר בפרשת השבוע, ליד הסנה הבוער, כשהשליחות מוטלת עליו, "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". משה אפילו מציע שאחיו אהרון יקבל את המשימה, ולבסוף מסכים ויוצא לדרך, אבל רק בקואליציה משותפת, יחד עם אהרון לצידו.
חיפשתי הסבר לכך שהמנהיג הראשון שלנו הוא כזה אנטי-מנהיג. הרי במקום לפאר ולשבח את עוצמתו וגדולתו, התורה מספרת בכנות כמה היה צנוע ועניו ולא רצה כבוד ורייטינג.
המדרש מתאר את תכונותיו עוד יותר, בפירוט יפהפה:

"השם נתגלה למשה בסנה מתוך אהבה ומתוך הרחמים ומתוך הענווה ומתוך הישרות ומתוך השפלות ומתוך הצדקה ומתוך האמונה".

זה מודל אידיאלי, רחוק מאוד מהמציאות של היום, אבל אולי התורה מבקשת להזכיר לנו פעם בשנה, בדור המסכים, שלא כל מה שנוצץ הוא אמיתי?
שחיצוניות מרשימה לא תמיד מעידה על הפנימיות? ושגם מי שלא נראה טרנדי ואטרקטיבי, יכול להכיל אוצר אדיר בתוכו ולהוביל עם שלם מעבדות לחירות

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.