הכי רחוק, הכי קרוב

שקדיה
צילום: פלאש90
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

האם דווקא כשאתה מרגיש הכי לבד והכי רחוק, אתה הכי קרוב והכי אהוב? יש פסוק מיוחד ויוצא דופן שמופיע בפרשת השבוע, ומדבר על החלשים בחברה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". כל הפעלים מופיעים פה פעמיים: ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע. מה הסיבה לסגנון הזה?

הקוראת לי פלא-זינגר מראשון לציון שלחה לי את הפירוש הבא: "הסתכלתי על הפסוק, והחזרה על השורשים האלה שוב ושוב הזכירה לי אדם שעומד בחדר ריק וצועק. כשהוא צועק – יש הד שעונה לו, חוזר על דבריו. ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע... כאשר היתום, הגר, האלמנה והעני חשים ריקנות בלבם – הרי שלצעקה שלהם יש הד. היא מהדהדת. כל אדם מרגיש לפעמים לבד, ובדיוק אז נוצר הדהוד כזה, כפילות כזו, כי דווקא כשאנחנו הכי בודדים – הפסוק מבטיח לנו שמישהו איתנו, מקשיב ושומע במיוחד למצוקה, דווקא ברגעים שבהם הכי קשה לנו".
שבת שלום.

מתחדשות

נשים מתכוננות יחד לשנה החדשה

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.