האם דווקא כשאתה מרגיש הכי לבד והכי רחוק, אתה הכי קרוב והכי אהוב? יש פסוק מיוחד ויוצא דופן שמופיע בפרשת משפטים, ומדבר על החלשים בחברה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". כל הפעלים מופיעים פה פעמיים: ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע. מה הסיבה לסגנון הזה?
הקוראת לי פלא-זינגר מראשון לציון שלחה לי את הפירוש הבא: "הסתכלתי על הפסוק, והחזרה על השורשים האלה שוב ושוב הזכירה לי אדם שעומד בחדר ריק וצועק. כשהוא צועק – יש הד שעונה לו, חוזר על דבריו. ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע... כאשר היתום, הגר, האלמנה והעני חשים ריקנות בלבם – הרי שלצעקה שלהם יש הד. היא מהדהדת. כל אדם מרגיש לפעמים לבד, ובדיוק אז נוצר הדהוד כזה, כפילות כזו, כי דווקא כשאנחנו הכי בודדים – הפסוק מבטיח לנו שמישהו איתנו, מקשיב ושומע במיוחד למצוקה, דווקא ברגעים שבהם הכי קשה לנו".
שבת שלום.
