הווטסאפ שלי מתפוצץ, ולא רק שלי. ילדי כיתה א' שרוצים לשלוח מכתבים ליהודי אוקראינה, משפחה שיש לה דירה ריקה ורוצה לארח פליטים או עולים חדשים, אנשים ששואלים מתי נוחתת הטיסה הבאה בנתב"ג כדי לקבל את פניה, וכמובן אינספור יוזמות של תפילות ותרומות.
לפעמים זה נראה כאילו אין ישראלי שלא חושב בימים אלה איך הוא יכול לעזור. העיתונאית אפרת לכטר שחזרה מאוקראינה סיפרה לי כמה לא נעים לה שהיא לא מספיקה לחזור לכל מי שפונה אליה בסלולרי, וכמה מדהימה ההתגייסות הזו.
בשבת סיימנו לקרוא את ספר שמות, עם התיאור המרגש של סיום בניית המשכן, המרכז הרוחני שליווה את העם במדבר. זה היה כנראה ההד-סטארט הראשון של העם שלנו. גיוס המונים שבו כל אחד תורם ועושה ונותן מעל ומעבר, וכולם ביחד נרתמים למשימה חיובית.
אבל חז"ל, באמירה פסיכולוגית עמוקה, מזכירים לנו שרק לפני זמן קצר, חלק מאותו העם שבונה בשמחה את המשכן – בנה את עגל הזהב ורקד סביבו. גם בימינו, "הישראלי היפה" עלול להיות לעתים גם "הישראלי המכוער". לכן במשפט נוקב קובעים חז"ל כך: "אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו – נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים".
כלומר, יש פה אומה עם אופי מיוחד, עם אנרגיה רבה, עם נטייה להתלהב, להיסחף, להתגייס, להגזים. אבל זה מסוכן – הם יכולים להתמסר לעגל הזהב, ויכולים להתמסר למשכן.
הבחירה בידינו, וזה מבחן לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד. הלוואי שתמיד נדע להתלהב ולהגזים יחד סביב הדברים הנכונים.
לקבלת התכנים של סיון רהב-מאיר באופן קבוע: https://lp.vp4.me/pif9
