ראש השנה הזה ייכנס להיסטוריה היהודית. לא רק בגלל הסגר, אלא גם בגלל ההתמודדות שלנו. כמעט כל אחד נאלץ להסתגל, להשתנות, להתגמש:
משפחות גדולות התאפקו וישבו לשולחן החג לבד, כדי לא לסכן ולא להסתכן. סבים וסבתות רבים שרצו לאכול תפוח בדבש עם הנכדים נאלצו להתגעגע.
מתפללים קמו בחמש בבוקר, כדי להתחיל להתפלל לפני שהשמש קופחת. כל כך הרבה אנשים (ואפילו ילדים) ראיתי ברחובות ירושלים בשעות המאתגרות האלה.
מאות אלפים עמדו שעות ארוכות בתפילה בפארקים, בגני שעשועים, בחניונים, במרפסות. "ונתנה תוקף" בין קרוסלה לנדנדה. "אחות קטנה" ליד מכוניות חונות. ליבי במזגן ואנוכי בסוף הבניין.
עשרות אלפי מבודדים פתחו שנה חדשה תקועים בין ארבעה קירות. שמעתי על מבודדים שמישהו הגיע לתקוע להם בשופר מתחת לחלון, אבל הם דמעו ולא הצליחו לברך את הברכות שאומרים לפני תקיעת השופר, מרוב התרגשות.
השוטרים ואנשי הרפואה עבדו הפעם קשה במיוחד. סיפרו לי על אחות קורונה שהצליחה לצאת לחמש דקות במהלך המשמרת לשמוע שופר, ולחזור פנימה, להילחם על חייהם של החולים.
והגבאים, שכבר חודשים עומדים מחוץ לבית הכנסת האהוב שלהם, ודואגים במסירות לכיסאות, למאווררים, לציליות, לשתייה, מעירים בנימוס על מסיכות וריחוק חברתי. הצטרפו אליהם המון מתנדבים חדשים שהפכו פתאום לשליחי ציבור לראשונה בחייהם, שלמדו לתקוע בשופר רק עכשיו, שבישלו פתאום אוכל לחג גם לשכנים שנכנסו לבידוד. אנשים שבגלל הקורונה הפכו פתאום מצופים במשחק – לשחקנים.
ולסיום מילה על השכנים שאינם מבאי בית הכנסת. צריך סבלנות כדי להכיל את השכנים הדוסים שלך שהקימו מניין בכניסה לבניין. אנחנו רגילים לשמוע רק על מתחים בין דתיים לחילונים, אבל הנה ההוכחה הציבור הישראלי יודע להסתדר היטב בשטח. ופתאום השופר יצא החוצה, מבית הכנסת אל המרחב הציבורי, ורבים נהנו לעצור באמצע טיול עם הכלב או ריצת הבוקר ולהאזין לקולות.
אומרים שבשנה חדשה צריך להתחדש, לזוז, לא להישאר אותו דבר. נדמה לי שזה בדיוק מה שעשינו בראש השנה תשפ"א. שנה טובה.
