פעם התבקשתי לבחור את הפסוק האהוב עליי בכל התורה כולה. מארגני הפרויקט ההוא קצת התפלאו לשמוע את הבחירה, מתוך פרשת השבוע, פרשת תולדות: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. מה יש לאהוב כאן? מדובר על אדם ששב ועושה את מה שאבא שלו עשה, חופר את הבארות שנסתמו. גם כשהוא נותן להן שמות הוא לא מחדש – אלא נותן שוב את השמות שאביו בחר.
אנחנו חיים בעולם מלא חידושים וריגושים. בכל רגע נתון אתה צריך להמציא את עצמך מחדש, וכל פורמט ודגם מתיישנים בן רגע. יצחק אבינו פועל אחרי המהפכה הגדולה של אברהם. אחרי החידוש של אביו, היהודי הראשון שמרד בעבודה זרה, המהפכה של יצחק היא אחרת: לא להיות מהפכן. ללכת בתלם, להמשיך את המסורת, לחפור שוב את אותן בארות.
היצחקיות הזו היא תרופה לדור התזזיתי ומופרע הקשב שלנו: יצחק מזכיר לנו שהעולם בנוי גם על מסירות, התמדה, עמל והשקעה. לא רק על רגעי קצה של "וואו", אלא גם על אהבה פשוטה לבית אבא, ורצון להמשיך בדרך. שבת שלום.
