נדמה שאנחנו לא מספיק מדברים על הנתון המדהים הבא: בתחילת פרשת השבוע, רש"י מזכיר לנו שרק עשרים אחוזים מבני ישראל יצאו ממצרים. שמונים אחוזים מהעם לא התחברו לרעיון ולבשורה, לא האמינו במהלך הזה, ונשארו שם. רק חמישית מהעם יצא לבסוף לדרך, להר סיני ולארץ ישראל. מי שהסתובב במצרים בימים שלפני השחרור, שמע בעיקר את הקולות של אותם שמונים אחוזים, הרוב העצום. היום ברור לנו שדווקא עשרים האחוזים צדקו.
חשוב כמובן לכבד את הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אבל החיים הם לא רק בחירות. בכל מה שקשור לתרבות, לרוח, לערכים – האם הרוב תמיד צודק? האם מה שכולם נוהים אחריו, הוא האמת?
פעם בשנה אנחנו מתעכבים לרגע על העובדה המטרידה הזו: לא רק פרעה לא רצה לשחרר אותנו מעבדות לחירות, גם שמונים אחוזים מהאחים והאחיות שלנו במצרים לא רצו בכך. העם היהודי יודע, כבר אלפי שנים, שלפעמים זו זכות וחובה להיות מיעוט.
אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. אפשר לשאול את עצמנו בכנות: אם היינו שם, לאיזו קבוצה היינו שייכים? ומה זה אומר לנו היום?