שקט, הרבנית ימימה מזרחי עושה סדר.
הנה קטע מהשיעור השבועי שלה, שמסביר ומחבר הכל – בני אהרון בפרשת שמיני, והחייל מחברון בחדשות השבוע. אלף פרשנויות שמעתי השבוע, אבל לא כזאת:
"שני בני אהרון נכנסים למשכן החדש ונספים שם, כי הם הקריבו 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה'. ה' לא ציווה. כמה פשוט, ככה גבוה. חבר'ה, יש הוראות פתיחה באש. ואתם, ברגע של אקסטזה, התלהבות וסערת חושים, לא יכולים לפתוח באש. אי אפשר. יש מצוות בעולם. יש חוקים. אל תמציאו מצוות כי ככה זה מרגיש לכם. לכל האנשים הטובים ששולחים לי מיילים על 'למה זה היה נכון שהחייל פתח באש' – אני מבקשת סבלנות. החיים הם קצת מורכבים. חכו שנייה. אני מבקשת מכולם לעשות 'וידום" לרגע אחד ולא להגיב. לא יורים עכשיו. מקשיבים. חכו. מה באמת היה שם, עם האש זרה הזאת? מה היה חטאם של נדב ואביהו? יש פרשנויות רבות לכך, אבל אני רוצה שנצא מפה עם דבר אחד שיודעים בוודאות: בהנחה שהם טעו, שליחי הקודש האלה, ופתחו באש מבלי שהיה מותר, בהנחה שזה נראה לא כל כך טוב, בהנחה שזה מצטלם כל כך גרוע – מה עושים עכשיו? מה מספרת לנו התורה? כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. עם ישראל לא התחיל בחגיגות של 'סרחנו', 'תראו כמה אנחנו לא מוסריים, תראו איך הם מתנהגים'. להיפך, צריך לבכות, להצטער. אתם יודעים למה? מפני שהשליחים האלה שנכנסים אל הקודש עבורנו לא ישנים יום ולילה ועוד יום ועוד לילה. מפני שכל שנייה הם חשופים לסכנה שמישהו מזווית לא צפויה ידקור אותם. כי לשליחי הקודש האלה, שאולי טעו, אולי פתחו באש אשר לא ציווה, יש להם אבא ואימא, ואם הם טועים – אנחנו בוכים, ולא שמחים לאידם".
