הגננות יודעות מה הן עושות. הן לא יכולות ללמד את כל פרטי הפרשה, אז הן בוחרות את העיקר. לפני כמה שנים, כשהילדים חזרו מהגן עם הדפים על פרשת "לך לך", אני זוכרת ששמתי לב שהגננת התרכזה בשני נושאים, גדול מאוד וקטן מאוד.
הנושא הראשון הוא היסטורי ודרמטי: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם... קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". אחרי פרשות מאוד אוניברסליות ("בראשית" ו"נח"), זוהי הפרשה הלאומית הראשונה: יש בה עם ויש בה ארץ. הקשר שלנו לארץ ישראל מתחיל. אבל זה לא מספיק. למה שאברהם ובניו (כלומר, אנחנו) יזכו לגור בארץ? כאן פירטה הגננת עניין אחר, קטן לכאורה: היא סיפרה מה קרה במריבה בין אברהם לבין לוט, שניהם הרי חיו יחד בהתחלה, אבל נאלצו להיפרד בגלל מריבה בין הרועים שלהם.
ועל מה הם רבו? חז"ל מספרים שהרועים של לוט שלחו את הבהמות שלהם לרעות בחופשיות בשדות זרים. הרועים של אברהם היו מוכיחים אותם ואומרים להם שמדובר בגזל. רועי אברהם הקפידו תמיד לשים זמם (כלומר: מחסום, רסן) על פיות הבהמות, כדי שלא לגנוב חלילה אפילו קצת דשא ממי שכבר ישב בארץ. המנטליות הזאת של לוט לא מתאימה לארץ ישראל, ובפרשה מסופר שהוא יוצא לגור – לא מפתיע – בסדום.
המסר הוא לא רק לילדי גן: רוצה לרשת את ארץ ישראל? להשמיע דיבורים גדולים על זכותנו על הארץ? זה מתחיל בזה שהבהמה שלך לא תיקח ביס מהשדה של השכן.