רעיון ששלחה אליי קוראת מהצפון: אני מרגישה בימים אלה חלק ממועדון מיוחד. בעולם שמסביב – שיא הקיץ, שיא החום, המון אירועים ומסיבות. אבל אצלנו, מוזרים שכמונו, פועם דופק אחר: "בין המיצרים". לא מתחתנים בתקופה הזו, לא מתגלחים ומסתפרים, אין ים ובריכה, ובמוצאי שבת האבלות תגיע לשיאה – תשעה באב.
במבט ראשון זה אכן נראה מוזר. אבל במחשבה שנייה, זהו מנגנון מדהים, ונדמה לי שהוא חסר-תקדים בין האומות: בכל שנה מחדש בתקופה הזו, אנחנו אבלים על כל מה שחסר ופגום, על כל הצרות והצער, אבל גם נזכרים בלקחים ההיסטוריים וחושבים איך לתקן ולשפר.
אז כמו תזכורת ששמים בסלולרי, כדי שתצפצף ותזכיר לנו, עם ישראל שם לעצמו לפני אלפי שנים תזכורת שנתית, מאז חורבן הבית. מנהגי האבלות הם רק התזכורת, רק האמצעי, לא המטרה. כבר אלפיים שנה אנחנו תמיד שואפים ליותר, ולא נפסיק עד שנממש את כל הנבואות הנפלאות ואת כל ההבטחות הגדולות שנאמרו עלינו. החלום השלם הזה חייב להתגשם, והלוואי שבדורנו. זה תלוי בנו.
