הדופק שלנו

שעון
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הכי קשה עם מה שצריך לעשות תמיד. להכין סנדביץ' לילדים, לעשות את אותה עבודה במשרד, להתפלל את אותה תפילה. בצום י"ז בתמוז – שחל היום – קרו חמישה דברים חמורים: נשברו לוחות הברית במדבר, הובקעו חומות העיר ירושלים, בוטל קורבן התמיד ועוד.
הנה כמה מילים, רק על "קורבן התמיד", קורבן שהיה מוקרב בבית המקדש כל בוקר וכל ערב, כסידרו. יש מדרש מרתק שבו שואלים חכמינו מה הפסוק הכי חשוב בתורה. חכם אחד אומר: "שמע ישראל!". חכם שני אומר: "ואהבת לרעך כמוך!". וחכם שלישי אומר: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים!". בסוף נקבע שהוא זה שצדק. מה? למה זה הפסוק הכי חשוב? רובנו, אני מניחה, לא שמענו עליו. ובכן – בניגוד לפסוקים שמדברים על איזה שיא, על דרמה, ומותירים בנו תחושת "וואו", הפסוק הזה מתאר את קורבן התמיד. את השגרה. לעשות משהו מדי בוקר ומדי ערב. והיסוד הזה של זהותנו הוא כנראה הכי חשוב – מול עצמנו, מול הילדים, בזוגיות, וגם בזהותנו הלאומית: היכולת להתמיד, לדבוק בקביעות, לעשות שוב ושוב. ושוב. וגם למצוא בכך טעם ומשמעות. יש בכך עוצמה גדולה.
חיינו נעים בין "סערה" ל"פרשה", בין "צפו" לבין "שערורייה". אין לנו רגע דל, או סקנדל או פסטיבל, והשיח הציבורי הופך אלים וקיצוני ומוטרף מדי יום. מספיק להסתכל על הגרפים בגוגל שמראים איך בכל יום אנחנו מחפשים שם חדש, מושג חדש, כי הוא עכשיו במוקד השיימינג או הכותרות. בצום י"ז בתמוז מתאבלים – בין היתר – על כך שאיבדנו את קורבן התמיד. את המסירות היומיומית השקטה, בלי פיצוצים וחצוצרות ולייקים, שהיא-היא סלע קיומנו.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.