קשה לראות את האלימות שבעולם שבחוץ – נכנסת אל גן הילדים. פגיעה של מחנכים נחשבת לפגיעה הקשה מכולם, אחרי פגיעה של בני משפחה. בפרשת "חוקת" שקראנו בשבת נפטרה מרים, "הגננת הלאומית", זו שטיפלה בנו מילדות ועד לעצמאות:
תחילה מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עומדת על שפת היאור, שומרת על משה רבנו הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא רק בייביסיטר, היא דואגת שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון. בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.
לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.