סקר חדש קובע כי 74% מהישראלים מדליקים נרות בכל ערב. זה נתון מדהים. בואו נסתכל על העולם בכנות: שום אנטיוכוס לא רודף אותנו ואוסר עלינו לחיות כיהודים. איך משמרים את האש של המכבים, את ההתלהבות, כשכבר אין שום "אסור" והכל "מותר"? כשאין שום רשע בעקבותינו, והסביבה משדרת לך: "אחי, תעשה מה שבא לך, זה לא משנה"? הסיפורים על אבותינו שהתחבאו, נרדפו ועונו, בחנוכה ובכל הדורות, הם מרגשים וחשובים – אבל מה איתנו? קל לשמור על הזהות כשאתה במלחמה מובהקת של רעים מול טובים. בעולם פתוח הכול מבלבל ומורכב יותר. האתגר ליצור זהות חזקה, בעלת תכלית ומשמעות – הופך לקריטי, לחיוני.
היום, כשאנחנו אומרים "קנאות" או "מסירות נפש", אנחנו חושבים בעיקר על בן לאדן או נסראללה, על אידיאולוגיה שמקדשת את המוות. אבל איך מקדשים את החיים? איך היהדות יכולה להדליק אש חיובית, של טוב, של חסד, של אור? כל שנה מחדש בחנוכה מתברר שיש רוב עצום שמעוניין להמשיך את הסיפור של החג הזה, מדור לדור. אנחנו רוצים לשמור על ערכי אבותינו החשמונאים, גם בעולם שבו אין אנטיוכוס, לא כי אנחנו מתחבאים מפני הגזירות, אלא מתוך שמחה ורצון ואהבה. וגם זה – סוג של גבורה בימינו. חנוכה שמח.
