שמתי לב השבוע לסמלים, לאייקונים, שמלווים את ספר בראשית עד כה. דמיינו רגע את תיבת נח: אטומה, סגורה, בחוץ משתולל מבול ורק מי שבתוכה ניצל. זו כמובן לא דרך לניהול העולם.
עכשיו דמיינו את מגדל בבל. גבוה, חזק, מנסה להגיע עד לשמיים, עד לכישלון הצפוי ולהתפזרות לכל עבר. גם זה לא המבנה שיצעיד את האנושות קדימה.
ואחרי שני המבנים החזקים האלה, מופיע השבוע בפרשה מבנה רעוע, זמני, מתנופף ברוח: האוהל של אברהם אבינו ושרה אמנו. הוא פתוח מכל צדדיו לאורחים, ואפשר להקים ולפרק אותו בכל פעם מחדש, כשצריך לנדוד.
יש באוהל הזה משהו שעוד לא היה בעולם, מבראשית ועד אברהם ושרה – בית. נר של שבת, ריח של אוכל שבוקע מהמטבח, הכנסת אורחים נדיבה.
אלפי שנים אחר כך, כשמברכים את ברכת המזון, צאצאיו של אברהם מבקשים שהשולחן שעליו אכלו יהיה "כשולחנו של אברהם אבינו, כל רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה". זה המסר מהפרשה אלינו: להשקיע בבית פנימה, אבל להקים בית שיקרין אור וישפיע גם החוצה.
החידוש הזה, המבנה הרעוע הזה, הבית הראשון בתורה – הפך נצחי. שבת שלום.
