כך כותב הרב יוני לביא:
"זה לא נורמלי", אמרה אשתי. "הכל מושבת, אי אפשר להיפגש, הילדים סגורים בבתים. המצב הזה עם הקורונה פשוט לא נורמלי".
"את צודקת במאה אחוז", הסכמתי איתה, "לגמרי לא נורמלי מה שהולך פה".
מצד שני –
לחיות באטרף ולהתרוצץ רוב היום מחוץ לבית – זה כן נורמלי?
לעבור עשרים וארבע שעות כשאתה בקושי זוכר איפה היית, עם מי נפגשת ולמי לחצת יד – זה כן נורמלי?
לתת רק לאנשים אחרים לסדר לך את הבית ולחנך לך את הילדים – זה כן נורמלי?
לטוס כל הזמן לחו"ל, לסגור דיל אטרקטיבי של ליל הסדר במצרים או חנוכה ביוון – זה כן נורמלי?
לצאת כל שני וחמישי לאכול בחוץ כשמגישים לפניך מזון מתועש, מהיר, רווי שומן, כולסטרול וסוכר – זה כן נורמלי?
להשקיע סכומי עתק כדי להפיק חתונה או בר/ת מצווה 'מ-ט-ו-ר-פ-ת' בנוכחות מאות מוזמנים ואטרקציות – זה כן נורמלי?
להתרוצץ באירועים המוניים בין אינספור זרים אבל להותיר זמן קצר לאהבת חייך ולילדיך המתוקים – זה כן נורמלי?
אולי, הלוואי, אחרי הקורונה, משהו יתאזן.
