כמה אוצרות בחיים פספסנו כי היינו עסוקים מדיי? האם בשורה מדהימה יכולה להגיע ישירות עד אלינו, אבל אנחנו פשוט לא נשמע?
משה רבנו פונה בפרשת ״וארא״ אל עם ישראל, וחדשות נפלאות בפיו: יציאת מצרים עומדת להתחיל. כבר שנים הם מחכים, והנה, עכשיו זה קורה. אבל התגובה של בני ישראל לנאום המרגש שלו ממש מדכדכת: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. איך זה יכול להיות? האם אדם יכול להפוך לכל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? האם הזמני יכול להשתיק את ההיסטורי?
התשובה היא שזה בדיוק מה שפרעה ניסה לעשות, וזה מה שהיצר הרע מנסה לעשות לנו עד היום. בספרו "מסילת ישרים" כותב רבי משה חיים לוצאטו שכולנו צריכים להיזהר מאוד שזה לא יקרה גם לנו: "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו – להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".
האם אנחנו משאירים לעצמנו "רווח להתבונן", כדי לא לפספס בשורות של גאולה, כדי שהחיים יילכו בכיוון הנכון?
