המילים האלה נכתבות בדרך ללונדון. לקראת השבת של פרשת תרומה, הוזמנתי לקהילת "סנט ג'ונס ווד", לשבת מיוחדת.
הקהילה כולה – 1,200 איש – עוצרת ומקדישה שבת שלמה כדי להוקיר שתי חברות-קהילה על תרומה מיוחדת בזמן הקורונה.
אליאנה ארירה הקימה מייד בסגר הראשון מערך של עשרות מתנדבים שחילקו ארוחות חמות לנזקקים ברחבי לונדון. התרומה שלה הייתה לא רק לנזקקים, אלא גם לעשרות המתנדבים הצעירים שהפעילות הזו גרמה להם להרגיש בעצמם טוב יותר, באחת התקופות המטלטלות בחייהם.
בוורלי קלברט פתחה מייד כשהנגיף פרץ לחיינו קבוצות ווטסאפ וזום תחת הכותרת "שמוזינג". זה התחיל בפטפוטים, בדיחות, מתכונים וניסיון לשמור על שפיות, והמשיך גם לשיעורי תורה והרבה דברי השראה וחיזוק שסייעו לרבים בימים הקשים ההם.
בעודי קוראת את החומר ששלחו לי על אליאנה ובוורלי, חשבתי לעצמי שבפרשת תרומה נהוג לדבר הרבה על התרומות של בני ישראל למשכן, ובכלל על כמה חשוב לתרום ולתת. זה חשוב, אבל כמה אנחנו גם עוצרים לומר תודה למי שתורם?
לא צריך נימוס בריטי כדי להסתכל מדי פעם אחורה ולראות מי מחזיק את היסודות של הבית, המשפחה, הקהילה, ולהגיד תודה.
שבת שלום.
