האומץ להיות עדין

ום, להגיד מה שבא לך נחשב "אמיץ". נראה שאנשים פחות מעריכים עדינות, היסוס, מחשבה שנייה. פוסטים עם מילים חריפות מושכים יותר תשומת לב. טקסט קיצוני גורר יותר תגובות.

בפרשת נח מסופר שהעולם כולו מושחת ואלים, המבול כבר בדרך, ואז אלוקים אומר לנח להביא אל התיבה "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִין הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹורָה הִיא". למה לא כתוב בתורה באופן קצר ופשוט יותר "הבהמה הטהורה" ואז "הבהמה הטמאה"? למה צריך להאריך ולכתוב "הבהמה אשר לא טהורה היא"? הסיבה, לפי חכמינו: כדי לא להוציא מילה מגונה מהפה. כלומר, עדיף לטרוח להתאמץ ולומר "לא טהורה" מאשר לומר במפורש "טמאה". זה שיעור עצום על כוחו של הדיבור, על ניסיון לא לפגוע, על הרצון לא להיות בוטה ותקיף כשלא צריך. מעניין שהתורה נוקטת ב"מעקף" הלשוני הזה בעיתוי כל כך עגום. הרי המציאות באותו זמן היא איומה ונוראה, העולם כולו עומד להיחרב, ובכל זאת – זה משנה. לא חשוב איך כולם מסביב מתנהגים. מתברר שכל מילה קטנה שאנחנו אומרים או כותבים (ושכל מילה שאנחנו מחליטים לא לומר ולא לכתוב) – היא משמעותית.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.