האהבה שמאחורי התוכחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יותר קל לקבל מחיאות כפיים. יותר קל להחניף לקהל, להגיד לו מה שהוא רוצה. אבל משה רבנו בוחר בדרך אחרת. הספר החדש שאנחנו מתחילים השבוע, ספר "דברים", כולל לא מעט דברי תוכחה. למרות שמשה עוד מעט נפרד מהעם – ואולי דווקא כיוון שעוד מעט הוא נפרד מהעם – הוא לא נמנע מפירוט החסרונות והבעיות. זו לא הרמת כוסית חגיגית, זו לא מסיבת סיום מלאה בשבחים. משה רבנו לא מייפה ולא מטאטא, ואומר לעם אחרי ארבעים שנים את האמת בפרצוף. גם את הדברים הטובים, אבל בהחלט גם את מה שטעון שיפור. זה כמובן נעשה בנימוס, בכבוד ובחוכמה, אבל עדיין – הוא שם על השולחן את חטאי העבר, וקורא לתקן אותם בעתיד. מאז ומתמיד משה רבנו הנהיג, ולא רקד לפי חליל ההמון, אבל נאום הסיכום הזה מעיד יותר מכל על דאגתו לעם. מי שלא אכפת לו ממך, יכול גם למרוח אותך במחמאות ובחנופה. לפזר שבחים בלי כיסוי, ואחריו המבול. אבל מי שבאמת מרגיש אחריות לגורלך, שחש שהדברים חשובים לו, מעז גם לומר שלא הכול בסדר, שצריך לשפר. זה מה שמשה עושה השבוע בפרשת השבוע, וזה קשור מאוד גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים בשנה, ערב תשעה באב. חז"ל מסבירים לנו שאחת הסיבות לחורבן הייתה חנופה אחד כלפי השני, בלי להעמיד במקום את מי שמתנהג לא בסדר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". לייקים זה לא הכול בחיים.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.