האם אנחנו הופכים מצרכנים למאמינים? האם היחס שלנו למותגים הוא יחס דתי, קדוש, רוחני? פעם בשנה בוחר המוסף "פירמה" של העיתון הכלכלי "גלובס" את 100 המותגים החזקים בישראל. השנה הקדישו את הגיליון למסקנה אחת: בחיבור שלנו למותגים יש כיום סממנים ברורים של דת. יש פה עניין רגשי עמוק, נאמנות, אדיקות, קהילה שבנויה סביב אותם סמלים ואמונות, טקסי פולחן ועוד. על השער מודפסים שמות של מותגים, שנראים כמו ספר תורה.
חברת נטפליקס, כך מסבירים שם מומחי השיווק, לא מספקת רק שירות צפייה. היא מקבצת מאמינים אדוקים, לעתים מכורים וגם מיסיונרים, שמצרפים פנימה את מי שטרם ראה את האור. קוקה קולה היא לא רק משקה. היא דימוי, היא סיפור, היא משמעות. הלא-ידוע מושך את המאמינים ולכן המסתורין סביב המתכון הסודי של קוקה קולה רק מעצים את האמונה. המוצר כבר מזמן אינו רק מוצר. יש פה תהליך "הדתה" של העולם המסחרי. אנחנו מייחסים לנעליים, מכוניות ושאר מוצרים תכליתיים לגמרי – הרבה משמעויות לא-רציונליות, אנחנו חושבים שהלוגו על הבגד שנלבש ישפיע על מעמדנו ועל תפיסתנו את עצמנו, ואנחנו מוכנים כמובן גם לשלם על כך המון.
בפרשת השבוע משה רבנו מזהיר אותנו, עם כניסתנו לארץ ישראל, מפני עבודה זרה. בעבר הכוונה הייתה לפסלים פיזיים, של אלילים. קל לחשוב שזה כבר מאחורינו, אבל אפשר גם לשאול את עצמנו בכנות: האם העבודה הזרה נעלמה מן העולם שלנו, או רק החליפה פורמט?