בימים אלה, מאות ילדות ונערות מסדנת "נפגשות" כותבות ביחד איתי הגדה של פסח משלהן. הנה רעיון יפה של אחת מהן, נועם ביטון, בת 13, מצפת:
חג הפסח מסמל את היציאה מעבדות לחירות. אבל כדי לצאת לחירות, ראשית, עלינו לבדוק למה אנחנו משועבדים. השנה, העבדות שלנו היא הקורונה. לא הטיפול בה, שהוא הכרחי, אלא ההתעסקות סביבה. תעשו ניסוי: שבו בשיחת חברים בסלון או בשולחן השבת, ותבדקו תוך כמה זמן השיחה מתגלגלת אל הקורונה. בדרך כלל זה ייקח דקות ספורות.
באופן טבעי, בשנה החולפת, כל המחשבות והדיבורים שלנו עסקו בה, ורק בה: האם זה ייגמר? האם ניכנס לבידוד? האם היינו ליד חולה מאומת? מתי ייפתחו בתי הספר? אני מתגעגעת אפילו לדאגות של פעם, כמו "החדר שלי מבולגן" או "לא הכנתי שיעורי בית". אי אפשר להימלט מהנושא הזה, הכול מוביל אליו.
אבל השעבוד הזה אינו גזירת גורל. אפשר וצריך להתאוורר, להתרענן, לעלות רמה. לשמור על הכללים, אבל לעסוק בעוד שלל נושאים. לא לחיות רק סביב עניין כל כך הישרדותי, אלא סביב דברים מהותיים יותר. חג הפסח השנה הוא הזדמנות לצאת מהעבדות הזו. להוציא את המוח לחירות. אפשר להתחיל ברגע זה ממש.
שבת שלום.
