די לאסתי וראובן!

כשהייתי ילדה, הדמות הדתית המשמעותית בחיי הייתה ה"באבא בובה". בתכנית "זהו זה", בזמן מלחמת המפרץ, מוני מושונוב שיחק דמות של רב מבולבל שמשתולל באולפן עם נבואות הזויות על סדאם חוסיין. זה היה מוצלח. אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה, קשה לי שלא לחייך. בדורנו התחלפה ההנהגה הרוחנית – אסתי וראובן מ"ארץ נהדרת" הם הדתיים הכי מפורסמים. בכישרון רב, היהדות 2016 מוצגת כאוסף משחקי מילים של מתחזקים בשקל.
מול התפיסה הרווחת הזו, מול סאטירה שלצערנו לעתים משקפת מציאות, משה רבנו מציב בפרשת השבוע מודל אחר לגמרי: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחוקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". שווה לדעתי לקרוא את הפסוק הזה שוב. גם רש"י מסביר את הנקודה הזו לפחות פעמיים לאורך הפרשה: "בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים", הוא אומר לנו על דברי התורה, ואחר כך מוסיף: "כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם - תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה - תחשבו שוטים".
זה לא מורגש בשיח הציבורי והתקשורתי היומיומי, אבל הפרשה מזכירה לנו: התורה היא חוכמתנו ובינתנו, ואנחנו, איתה, אמורים להיות עם חכם ונבון. לא בור ועילג. לא ברמה נמוכה. לא קאלט מביך. אם לסכם את דברי משה רבנו בפרשה, ערב הכניסה לארץ ישראל: יש לנו ארץ נהדרת, וגם תורה נהדרת.