נעים מאוד, פרשה חדשה, פרשת "מצורע". הפרשנים של הפרשה ממשיכים לעסוק בלשון הרע, בכוח הדיבור, במילים שאנחנו אומרים. והנה רעיון שלא עוזב אותי: לאורך ההיסטוריה שלנו, מתברר, אפשר למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות.
זה מתחיל כבר בגן עדן. הנחש דיבר לשון הרע (על אלוקים בעצמו), אדם וחווה האמינו לו וחטאו – והעונש היה גירוש. בהמשך, יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו. הוא רץ לאביו יעקב עם סיפורי דיבה על אחיו. התוצאה הייתה ירידה לגלות במצרים. שנים אחר כך, במדבר, המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל ואמרו שהיא רעה וקשה. התוצאה – עוד ארבעים שנות נדודים במדבר, בדרך לארץ. גם בימי דוד המלך, מספרים לנו חז"ל שבגלל לשון הרע בין הלוחמים והמקורבים של דוד – התפרקה הממלכה ויצאנו שוב לגלות. מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה הוא קריטי להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת, צורחת ומרכלת – היא תתפרק.
ובהמשך לדברים האלה, כתב לי מישהו דבר נפלא:
"הדיבור הנכון הוא קוד הכניסה שלנו לארץ ישראל. בגלל הקשר העמוק בין דיבור לבין גלות, היה אומר הרב צבי-יהודה קוק שצריך לחזור הפעם לארץ ישראל ולתקן את הדיבור שלנו, ולכן ה'חפץ חיים' (הרב שקידם את נושא לשון הרע) נשלח אלינו בדור שלפני העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות. ה'חפץ חיים' הרי החיה את הנושא הזה, בדיוק בתזמון ההיסטורי הנכון, כדי לתת לנו כלים לפני השיבה לארץ ישראל, כדי שהפעם נדבר נכון".
