"שלום סיון, שמי בקי כאהן. לפני כמה חודשים טיילנו בעיר ונציה באיטליה, שכידוע בנויה על מים. באחת התעלות שמנו לב פתאום לסירה שעליה כתוב בעברית 'גמר חתימה טובה'.
שאלנו את בעל הסירה האיטלקי מה זה, והוא אמר שאימו יהודייה. הסברנו שאם כך גם הוא יהודי, אבל הוא סיפר שסבתא שלו הייתה ניצולת שואה שניתקה בעקבות המלחמה כל קשר ליהדות, כך שהוא ואמו לא יודעים כלום על זהותם.
הצטרפנו אליו ואל בת זוגו לסירה. גילינו שהוא פרופסור, חוקר שפות עתיקות, ושהוא מוזמן בעוד חודש לכנס גדול באוניברסיטה העברית. קפצנו על ההזדמנות והזמנו אותו אלינו.
כעבור חודש זה באמת קרה. פרופ' פביאן ויטלי הגיע לראשונה בחייו לישראל. בנינו לו לו"ז צפוף שכלל את הכותל, מנהרות הכותל, עיר דוד, יד ושם, שוק מחנה יהודה ולסיום – שבת שלמה ביישוב שלנו, תקוע.
הוא שאל, התעניין, התפעל, השתתף בכל התפילות, התרגש והוקסם מכל דבר, קטן וגדול, ואמר שמעולם לא הייתה לו חוויה רוחנית כזו. ביום ראשון בבוקר, לפני שעזב, הוא עוד הספיק להניח תפילין יחד עם בעלי (בתמונה).
אחד המשפטים שלו שריגשו אותי היה: 'את יודעת מה יפה בכל זה? שאתם נראים כל כך חופשיים ונהנים'. שמחתי שככה הוא חווה את המפגש הראשון שלו עם התורה ועם ישראל.
בסיום הביקור הענקנו לו במתנה מזוזה. כשחזר לונציה קבע אותה מייד בפתח ביתו, שלח לנו תמונה וכתב: 'תודה שנתתם לי מתנה שמחברת את הבית הקטן שלי, לבית הגדול שלנו בירושלים'.
עשינו לו מנוי לחלק היומי באיטלקית, והוא כל הזמן מעדכן אותנו. הוא לומד עברית, אומר קריאת שמע, מציין את השבת וכמובן - מתכנן את הביקור הבא בישראל.
שמעתי הרבה פעמים בחיים את הביטוי 'השגחה פרטית', הרי יכולנו גם לחלוף על פני הסירה שלו ולא לשים לב אליו ואל המילים בעברית. אבל כאן ממש ראיתי איך מפגש מקרי, סתמי, הוא הכי לא מקרי שיש".
תודה, בקי. אבל תרשי לי להוסיף משהו: זה לא רק המפגש שלא היה מקרי. זו גם ההחלטה שלכם לקחת אחריות ולא להסתפק בשיחת-חולין מנומסת עם פביו.
