לא מתחשק לי לצטט פה אף פסוק. החלק היומי בפרשת השבוע הוא כנראה הקודר והמאיים ביותר בכל חמשת חומשי תורה. פרשת "בחוקותיי" מתחילה בברכות שיגיעו על העם ועל הארץ אם נלך בדרך הנכונה, וממשיכה אל רצף קללות, אסונות ומכאובים שיתרחשו אם חלילה לא (בשביל התיאורים הפיזיים המדויקים - לכו אל המקור). אבל הנה שתי נקודות אור: החלק היומי לא מסתיים בקללות, אלא בפסוקי נחמה:
"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם... וזכרתי להם ברית ראשונים..."
ושנית - גם בתוך פסוקי הקללות, יש ניצוצות אור. כך, למשל, כשרש"י מפרש את הפסוק "וכשלו איש באחיו". הכוונה היא שכאשר נרצה לנוס ולברוח מהאויבים, אנחנו ניפול זה על זה תוך כדי ריצה, מרוב בלגן. אבל רש"י כותב:
"זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה".
כלומר, לא רק ברמה הפיזית נתנגש אחד בשני, אלא גם ברמה הרוחנית, אם אחד חוטא, זה מכשיל גם את השני. ודווקא בתוך כל תיאורי הזוועה רש"י משבץ פה את הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". כלומר, לכן העוון של האחד משפיע גם על השני. הרבי מלובביץ' אומר על כך שעלינו להסתכל על הקללות גם כברכות, והנה, אם כל ישראל ערבים זה לזה כשמדובר בעבירות, אז אפשר לא רק להכשיל אחד את השני אלא גם לעזור ולהועיל, כי הפסוק הזה מזכיר לנו שיש בינינו ערבות הדדית. אם יש מציאות של "וכשלו איש באחיו" (שהמעשה של אחד מכשיל את אחיו), יש גם מציאות הפוכה של "ועזרו איש באחיו".
