"שלום סיון, כאן חני ליפשיץ מנפאל. פתחנו בימים אלה מחדש את בית חב"ד בקטמנדו, וההכנות לליל הסדר בעיצומן. הנה קטע שכתבתי וחשוב לי שיקראו, על מה שאני לומדת פה כל שנה בשולחן הסדר שלנו:
אלי רק רצה לצאת מהבית, כי כמה אפשר עוד לשמוע את אמא בוכה ומתאבלת? 4 שנים מאז המוות הארור של אבא ועדיין הבית נראה ומרגיש כמו בית אבלים. הוא מרגיש שהוא נחנק. זו הפעם הראשונה שהוא מצליח לנשום. שואף מלוא ריאותיו אוויר פסגות.
גם נועה איתנו. כל יום חמישי היא יוצאת לבקר את אבא בכלא. כשהיא עולה על האוטובוס היא מפנה את מבטה לכל הכיוונים, שאף אחד לא ידע. יחד עם אבא, גם היא אסירה. וכאן – היא יוצאת לחופשי.
מור גם היא כאן. לא יכולה יותר עם הלחץ הלימודי, הבחינות, ההספקים, העבודות, המירוץ האקדמי. חג החירות הוא בדיוק מה שהנשמה שלה צריכה עכשיו.
כל אחד והסיפור שלו. אחרי 22 שנים ועשרות אלפי מטיילים, למדתי דבר אחד: אין אדם שאין לו סיפור. ואת כל הסיפורים הפרטיים האלה צריך לקבץ סביב שולחן הסדר, לספר יחד את הסיפור המשותף והגדול של כולנו, סיפור יציאת מצרים. לפני הקורונה היו כאן כ-2,000 איש בכל שנה, בליל הסדר הגדול בעולם.
אני לא יודעת כמה אנשים יגיעו השנה, העולם השתנה. לכן אני מבקשת מכאן שכל אחד, איפה שהוא לא קורא את הדברים, ינסה להביא אל שולחן החג שלו את מי שיש לו סיפור, את מי שלא לגמרי הולך בתלם, שלא ברור מה העיניים שלו מסתירות – ויזמין גם אותו. שיחפש את אלי, נועה ומור שסביבו. 'מבצע פסח' שמתקיים בימים אלה בבתי ישראל כולל ניקיונות, קרצופים וסידורים. אבל חלק מההכנות לפסח הוא גם לדאוג שכולם יהיו חלק מיציאת מצרים המשותפת שלנו, בעוד כשלושה שבועות.
חג שמח מקטמנדו".
