ערכנו אמש שיעור זום מיוחד לתשעה באב. כ-8,000 איש נרשמו לשיעור הפתוח של סדנאות "נפגשות" ו"מתחדשות", אבל העיקר לדעתי לא היה השיעור. העיקר היו תגובות המשתתפים בצ'אט:
בני משפחת שרון שיתפו בצער שהם מפספסים ברית של אחיין שמתקיימת כעת, כי הם לא יכולים לצאת מהבית בעוטף עזה. משפחת כהן סיפרה שהם מזיזים חתונה מהדרום לאזור ירושלים, מהיום למחר. יש כעת רבבות כמוהם, עם שמחות ותוכניות שזזות ומשתנות.
אילת נחמיאס-ורבין, ח"כית לשעבר של מפלגת העבודה, החלה לצום לפני כמה שנים בתשעה באב מתוך דאגה לאחדות בינינו. היא סיפרה שנסעה בבוקר לשדרות לבקר את משפחת ביטון שביתה נפגע. היא הגיעה כדי לעזור להם וללוות אותם, מטעם הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית שהיא עומדת בראשה. אחריה כתבו עוד רבים, מהארץ ומחו"ל, על מיזמי סיוע ועזרה הדדית.
הייתה גם בלנית מאזור הדרום, מנהלת מקווה, שסיפרה על מסירות הנפש ועל הרגישות בימים האחרונים, כשמצוות טהרת המשפחה נשמרת במצב המאתגר, תוך הקפדה על הוראות פיקוד העורף. אף אחד לא סופר את הבלניות כחלק משירותי החירום, אבל גם הן מגויסות בתקופה הזו.
בשעות האחרונות של תשעה באב, יש מנהגים שמסמלים את תחילתה של הנחמה: כבר לא יושבים על הקרקע, ומתחילים לבשל ולסדר את הבית. משפחות רבות כתבו בצ'אט שהן לא ישכחו את תשעה באב תשפ"ב: מהחלון הם שומעים עוד ועוד מטחים ויירוטים, אבל מהמטבח כבר עולה ריח של בישולים, לקראת סוף הצום, לקראת מציאות טובה יותר, בעזרת השם.
