מעניין למה כל הנשים כתבו לי בצ'אט אם הקשבתי היטב למה שאמרה אתמול נעמה אוישי על נשים וורקוהוליסטיות בזום של סדנת "מתחדשות"... נעמה היא שליחת חב"ד בעיר קאלוגה שברוסיה. בין כל הטיפים שנתנה, היא ביקשה לדבר גם על סדרי עדיפויות:
"אנשים חושבים ששליחי חב"ד חיים במסירות נפש לקהילה שלהם. זה לא נכון. הם חיים במסירות נפש לילדים ולמשפחה שלהם, ורק אחרי זה – פועלים החוצה. זו אבחנה חשובה לכל אחת מאיתנו, בכל תפקיד ומקום.
אי אפשר כל היום רק לצאת ולעשות ולפעול ולארגן. אנחנו חייבות רגעים של סטופ. במשפחה שלנו, למשל, מקפידים לחגוג לילדים גם ימי הולדת לבד בבית, או לעשות מדי פעם סעודות שבת עם עצמנו. זה לא נכון כל הזמן רק לתת ולתת, ובסוף היום להיות סמרטוט על הספה.
אחרי החגים הגדולים – חנוכה, פסח וסוכות – שבהם אנחנו פועלים יומם ולילה עבור היהודים בעיר, אנחנו נוסעים למוסקבה ליומיים חופש עם הילדים, ל'טיול אחרי החגים'.
הרבי מלובביץ' הקפיד בכל יום לשבת לשתות כוס תה ביחד עם אשתו, ואמר שהזמן הזה קדוש והוא לא יוותר עליו כמו שלא יוותר בכל יום על הנחת תפילין. עד כדי כך.
וזמן איכות הוא לא רק משפחתי, הוא גם אישי. אני פשוט מחליטה לצאת לפעמים לשעה לעצמי, בלי להתמסכן ובלי להתקרבן. אם אנחנו יודעים לתת לכל העולם, צריך גם לדעת לתת לעצמנו".
תודה לנעמה על התזכורת החשובה, בדיוק בשבוע שבו בפרשת בלק מופיעה הברכה המפורסמת על עם ישראל, ברכה שמסמלת כבר אלפי שנים את חשיבות האוהל, הבית הפרטי: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". יהי רצון שהברכה הזו תתקיים באוהלים הפרטיים שלנו.
