חשבתי לעצמי בשבת, שזו תקופה שבה כמעט כל אחד צריך לקבל איזו תעודת הוקרה. ילדים ומבוגרים, נשואים ורווקים, מבודדים ואלה שדואגים למבודדים. כולם כל כך מתאמצים, מנסים, נשברים וקמים שוב. ואז ראיתי את המילים שחיברה הרבנית ימימה מזרחי לכל הנשים, עם כל סוגי ההתמודדויות. אפשר לחבר טקסט כזה גם על הגברים, כמובן. הנה:
הרבנית ימימה מזרחי - "פרשה ואישה" / שיר קורונה
הִנֵּנוּ, הָעֲנִיּוֹת מִמַּעַשׂ, עוֹמְדוֹת לְפָנֶיךָ לְשַׁכֵּךְ כַּעַס,
לְמַתֵּק חֲרוֹן אַף, לְשַׁכֵּךְ חֵמָה,
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים, כָּאן, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְאִם חָלִילָה לֹא נִמָּצֵא לְפָנֶיךָ רְאוּיוֹת,
בָּאנוּ לְבַקֵּשׁ בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת.
בְּשֵׁם כָּל הַיְּלָדוֹת שֶׁלֹּא מְבִינוֹת מָה נִשְׁתַּנָּה?
וּמַדּוּעַ פִּתְאוֹם יַלְדָּה אַחְרָאִית לַסָּבְתָא הַזְּקֵנָה?
בְּשֵׁם הָרַוָּקוֹת שֶׁמְּבֻדָּדוֹת שׁוּב בְּכִפְלַיִם
מִתְפַּלְּלוֹת בְּמָצוֹר – שֶׁלֹּא תִּשְׁכָּחֵנִי יְרוּשָׁלַיִם.
כְּשֶׁאֲפִלּוּ הַכֹּתֶל כְּבָר נִשְׁמָר מִנְּגִיעָתָן,
וְאָסוּר עוֹד שֶׁדִּמְעָתוֹ תִּפְגֹּשׁ בְּדִמְעָתָן.
בְּשֵׁם הַחוֹלוֹת הַחֲדָשׁוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת מַאֲמִינוֹת,
בְּשֵׁם הַחוֹלוֹת הַיְּשָׁנוֹת שֶׁעוֹד לִפְנֵי הַקּוֹרוֹנָה – הָיוּ מֻקְרָנוֹת.
בְּשֵׁם מְפֻטָּרוֹת שֶׁמַּרְגִּישׁוֹת פִּתְאוֹם לֹא כְּלוּם,
בְּשֵׁם כָּל אֵלֶּה הַחוֹפְשׁוֹת לְלֹא תַּשְׁלוּם.
בְּשֵׁם רְעָיוֹת שֶׁלֹּא מַרְאוֹת סִימַן קְרִיסָה,
גַּם כְּשֶׁהֵן כּוֹרְעוֹת תַּחַת דַּאֲגַת הַפַּרְנָסָה.
בְּשֵׁם הָאַבְרֵכִיּוֹת, זוֹ הַיְטֵקִיסְטִית, זוֹ מוֹרָה
שֶׁמַּמְשִׁיכוֹת מֵהַבַּיִת לְהַחֲזִיק אֶת עוֹלַם הַתּוֹרָה.
בְּשֵׁם הָאִמָּהוֹת לְיַלְדֵי הַחִנּוּךְ הַמְּיֻחָד,
שֶׁיַּלְדָּן מֻגְבָּל גַּם כָּךְ וּמְפֻחָד.
בְּשֵׁם הַגְּרוּשׁוֹת שֶׁמְּנַחֲמוֹת כְּאֵם וּמֵרַחֲמוֹת כְּאָב,
בְּשֵׁם הָאַלְמָנוֹת שֶׁדּוֹאֲגוֹת שֶׁלֹּא יִכְאַב.
בְּשֵׁם כָּל מְצַפָּה לְיֶלֶד, מְצַפָּה לְשִׂמְחָה,
שֶׁשּׁוּב הִיא לֹא בְּרֹאשׁ סֵדֶר הָעֲדִיפוּת וְטִפּוּל שֶׁלָּהּ נִדְחָה.
בְּשֵׁם כָּל הַסַּבְתוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ לְבַדָּן,
שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מִתְגַּעְגְּעוֹת לְחַבֵּק אֶת נֶכְדָּן.
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים הַבּוֹגְרוֹת, אִמָּהוֹת בְּעַצְמָן לְשׁוֹשֶׁלֶת
שֶׁרָצוֹת לָאִמָּא הַזְּקֵנָה לְהַנִּיחַ מִצְרָכִים מִחוּץ לַדֶּלֶת.
בְּשֵׁם כָּל הַמּוֹרוֹת וְהַגַּנָּנוֹת שֶׁמְּלַמְּדוֹת מֵרָחוֹק וּמְטַלְפְּנוֹת,
בְּשֵׁם אַחְיוֹתֵינוּ, הָאֲחָיוֹת הָאַמִּיצוֹת, הָעֲיֵפוֹת.
בְּשֵׁם עוֹבְדוֹת הַמַּעְבָּדָה, הַלַּבּוֹרַנְטִיּוֹת הַשְּׁקוּפוֹת.
בְּשֵׁם הָרוֹפְאוֹת, בְּשֵׁם הַמְּיַלְּדוֹת,
בְּשֵׁם כּוֹנָנִיּוֹת מָדָ"א שֶׁכָּל הַיּוֹם חֹם מוֹדְדוֹת.
בְּשֵׁם נָשִׁים בַּמִּקְלָטִים שֶׁכְּבָר הֻכּוּ מַסְפִּיק,
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים שֶׁמִּתְעַקְּשׁוֹת לִצְחֹק וּלְהַצְחִיק,
בְּשֵׁם הַסְּטוּדֶנְטִיּוֹת וּבְנוֹת הַמִּדְרָשׁוֹת,
שֶׁמַּמְשִׁיכוֹת בְּלִמּוּדָן וְנִבְחָנוֹת וּמַגִּישׁוֹת.
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים הַצּוֹבְאוֹת, אָנוּ עוֹמְדוֹת לְפָנֶיךָ בִּדְמָעוֹת,
כִּי אֵיךְ נָשִׁיר 'כָּל דִּכְפִין' כְּשֶׁהָעִיר נְצוּרָה,
וְאֵיךְ יִכָּנֵס אֵלִיָּהוּ בְּ'שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ' כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה?
אָז פְּתַח לָנוּ דֶּלֶת לְעַמְּךָ הַטּוֹב, שֶׁיִּהְיֶה מְחֻסָּן.
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן.
מַבְטִיחוֹת בְּשִׂמְחָה לְקַרְצֵף, לְנַקּוֹת, לְהָכִין בְּלִי נֶדֶר,
וּמְבַקְּשׁוֹת בִּתְמוּרָה רַק דָּבָר אֶחָד,
שֶׁכֻּלָּם, אֲבָל כֻּלָּם, יִהְיוּ בְּ-סֵדֶר.