בפרשת השבוע אברהם אבינו מקבל הבטחה: וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. תלאות היומיום משכיחות את האתגר הזה שלנו, להיות ברכה לכל. הנה שתי תזכורות לדוגמה:
בימים אלה פורסם מי הם זוכי פרס נובל השנה. לפחות שלושה יהודים מופיעים ברשימה הקצרה – לואיז גליק זכתה בפרס נובל לספרות, רוג'ר פנרוז בפיזיקה ופול מילגרום בכלכלה. עד היום חולקו למעלה מ-900 פרסי נובל, וקיבלו אותם למעלה מ-200 יהודים. היהודים מהווים חמישית אחוז מאוכלוסיית העולם, אבל יותר מ-22% מזוכי פרס נובל. זו לא טענה גזענית שאנחנו חכמים יותר. אלה פשוט הפירות של השקעה בת אלפי שנים ברוח ובמוח, בלמדנות ובאוריינות. הסבא של הסבא של כל הזוכים ודאי ישב מדי יום ופיצח סוגיות בגמרא מתוך התמדה ומסירות, אהבת תורה וסקרנות. התוצאה היא צאצאים שמקדמים את העולם ומביאים לו ברכה, בכל התחומים.
הדוגמה השנייה היא הסכמי השלום האחרונים, שאפילו קרויים "הסכמי אברהם". בפרשה אברהם מתבקש להיכנס לארץ ישראל. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות. אלפי שנים אחר כך, העולם הערבי מכיר סוף סוף בקשר הזה, ורוצה להצטרף לסיפור שאנחנו בונים פה. שלושה הסכמים בחודשיים: איחוד האמירויות, בחריין, והנורמליזציה המרגשת מכל – סודאן. בלי הקורונה היינו מדברים רק על זה, יומם ולילה. זו מדינת אויב שבוחרת לנטוש את אל-קעידה, איראן ושאר מתועבי העולם, ולחבור למדינה היהודית הקטנה.
יש עוד מה לעשות כדי לתקן את העולם כולו, אבל אנחנו בדרך.
