מה משה רבנו אומר לנו בצוואה שלו, ביום האחרון לחייו?
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
כך נפתחת פרשת השבוע, ופרשנינו מוצאים פה מסרים עמוקים ונצחיים של משה רבנו אלינו:
1. ניצבים. אנחנו לא חיים בנמיכות קומה, במסכנות, אלא ניצבים בפני המשימות שלפנינו.
2. אחדות. משה מכנס כאן את כל בית ישראל. איש בל ייעדר. אף אחד לא נשאר באוהל. צריך את כולם-כולם בסיפור ויש להתאמץ, עד היום, שהברית הזו בינינו לא תתפורר.
3. הדבק של האחדות הוא – לפני ה'. זו לא אחדות ריקה לשם האחדות בלבד, יש לה תוכן פנימי. לא נצליח להמציא לנו דבק אחר שידביק אותנו.
4. כל רכיבי העם חשובים. משה לא מסתפק במילה "כולכם" אלא מפרט: הבכירים והזוטרים, הנשים והגברים, עד לחוטבי העצים ושואבי המים. מהטייקון ועד מנקה הרחובות. התורה לא ניתנה ליחידי סגולה אלא לעם סגולה.
אז מה יש לנו כאן? דרישה לביטחון עצמי, לסולידריות וערבות הדדית, לכבוד כלפי התורה, וליחסים תקינים בין האליטה לבין העמך. כמה אקטואלי. הלוואי.
