רעיון יפה ויסודי שגיליתי רק אתמול: בתחילת פרשת "אמור" התורה נותנת הוראות מיוחדות לכהנים, ולפני ההוראות – היא גם פונה אליהם באופן מיוחד.
"ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם".
שימו לב לביטוי "אמור אל הכהנים בני אהרון" – עוד לפני שהכהנים שומעים מה הם צריכים לעשות, הם שומעים שהם בני אהרון. המוצא, הייחוס, התחושה שכל אחד מהם הוא "בן אהרון", בנו של אהרון הכהן, נכנסת להם ללב – ועכשיו אפשר גם להתחיל לדבר על העבודה שלהם. קודם צריך לדבר על מעלתם, שירגישו חשובים ויקרים, בני מלכים, שיזכרו מי הם – ואז הם גם יקשיבו להוראות ולתפקידים.
מצאתי את הפירוש הזה בספר של הרב האמריקאי דב בערל ויין, והוא נכון כמובן לא רק לגבי הבנים של אהרון אלא לגבינו. המסר של הפרשה הוא – אמור אל עצמך: אני בן של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה.
