לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי בכלא איילון ברמלה. כאורחת, תירגעו. הוזמנתי לשם, יחד עם בעלי ידידיה, לשיחה עם אסירים שנבחרו להקים את "רדיו פוקוס", רדיו האסירים הראשון בישראל. מדובר בפרויקט שיקומי יוצא דופן של 20 אסירים, יהודים וערבים. הסוהר שליווה אותי פנימה, שער אחרי שער, לא הסכים לגלות על מה הם יושבים. "עדיף שלא תדעי, לא יהיה לך נעים לדבר איתם אחרי שתשמעי". השבוע תחנת הרדיו שלהם החלה לפעול. היא משדרת אך ורק לאסירים, לתוך התאים שלהם בלבד. רייטינג ממוקד. בישראל מרבים לתקוף את התקשורת, אבל היא כמובן רק כלי. השאלה היא התוכן. עם התוכן הנכון, התקשורת יכולה להיות גם כלי טיפולי נפלא. במו עיני ראיתי אסירים כבדים כותבים לראשונה את סיפור חייהם, פונים לראשונה לזולת ומראיינים אותו בסקרנות, חושבים לראשונה איך לרתק קהל ולהעביר מסרים. הנה הפתיח של אחד מהם לתכנית האישית שהוא מגיש:
"הוא ילד בן חמש, אבל לא ילד רגיל. הוא סבל מהשמנת יתר. הסבל התבטא בדחייה חברתית. הסמים, האלכוהול ובתי המעצר התגמדו לעומת בית הסוהר שסגר עליו מבפנים. הילד התחיל לשקר ולגנוב. התקשה ליצור קשר. זו הייתה רק ההתחלה".
שני אסירים אחרים מגישים תכנית שעוסקת בגמילה מסמים. שניהם נקיים היום, אבל בעלי ניסיון רב. תכנית אחרת עוסקת בפחד מהשחרור. מתברר שהם אמנם מחכים לו, אבל גם חוששים מהחזרה לעולם שבחוץ. אחד מהם מספר שהמשפחה מסתירה את מאסרו, והנכדים שלו חושבים עד היום שסבא בחוץ לארץ. יש גם תכנית הווי ("הפרלמנט הכתום" שמה), תכניות מוזיקה ועוד.
בפרשת השבוע מסופר שמשה רבנו נענש, כי כשרצה להשיג מים לציבור הצמא הוא היכה סלע במקום לדבר אליו. פרשנינו מסבירים מאז ועד היום שצריך להעדיף דיבור ושכנוע על פני מכות פיזיות. ב"רדיו פוקוס" ראיתי מול עיניי איך תקשורת ושיחה ומלל, מחליפים אלימות. בסיום המפגש הם ראיינו אותנו באולפן הרדיו המקצועי שנבנה בכלא, ובסוף ביקשו שנבחר שיר שיושמע. בחרתי בשיר "כנפי רוח" שששר ביני לנדאו, שמסכם לדעתי את הפרויקט. את המילים האופטימיות של השיר כתב הרב קוק: "בן אדם, עלה למעלה עלה, יש לך כנפי רוח". הם אמנם במדים כתומים, אבל עם כנפיים. (הטור השבועי. בתמונה: אולפן הרדיו בכלא איילון. צילום: כלאי אפרת פאריס)