בשיחת זום שהנחיתי אתמול עם ילדות ונערות מכל העולם, סיפרו שתי בנות מקנדה שהן עדיין לומדות בזום, ושכנראה גם שנת הלימודים הבאה שלהן תתחיל כך. לא ידעתי איך להגיב, וכך גם כל המשתתפות מישראל.
חברה שלי, מתכנתת, סיפרה שבפרויקט הנוכחי היא עובדת עם אנשי מחשבים מרוסיה. הם לא מפסיקים להיעדר מהעבודה כי חלו בקורונה, ועכשיו ראש העיר במוסקבה הכריז על שבוע חופש רשמי מהעבודה, כדי לנסות להיאבק בעלייה החדה בשיעור ההדבקה והתמותה. לא נעים לה לספר לקולגות הרוסיים שלה על המצב בארץ.
כך גם בשיחה עם עיתונאית מדרום אמריקה, שאמרה לי שרק העשירים בקהילה שלה כבר מחוסנים כי הם השיגו "חיסון טוב, כמוכם בישראל" וסיפרה ששורה של שרים בפרו, ארגנטינה ואקוודור נאלצו להתפטר כי נחשף שהם נתנו לבני משפחתם חיסונים בזמן שכל שאר המדינה מחכה. פשוט אין מספיק. "איך אצלכם כולם קיבלו ביחד, בחינם?", היא שאלה.
ואצלנו – זו לא הכותרת הראשית, לא הייתה ספירה חגיגית לאחור, אבל זה קרה: גם החובה לעטות מסיכות מבוטלת מהיום סופית. התחלואה אפסית, המגיפה הובסה, האלכוג'ל והקפסולות הופכים לפריטים ל"מוזיאון הקורונה".
פרשות השבוע האחרונות מדגישות עד כמה חשוב לא להיות אדיש לזולת, ועד כמה חשוב לא להיות כפוי טובה. אז צריך להתפלל לרפואת שאר העולם, שחלקו עדיין סובל, וצריך להכיר תודה על מצבנו. ברוך השם, וברוכים גם ראש הממשלה היוצא ומערכת הבריאות. אחרי שנה ושלושה חודשים של "מלחמת הקורונה" בישראל, כמעט כל המגבלות הוסרו ומהבוקר – אפילו המסיכה המעצבנת נעלמת מחיינו. אפשר לנשום לרווחה, תרתי משמע.
בשורות טובות.
