ושוב הרעיון מהפרשה במוצאי שבת, מוקדש לצערנו לעילוי נשמתם של חמשת החללים ששמם הותר הערב לפרסום.
בפרשה שקראנו בשבת, יוסף לא מפסיק לבכות. אבל פרשנינו מבקשים לשים לב: יוסף, במקביל, לא מפסיק לפעול ולעשות. זה לא בכי משתק. הוא בוכה כשהוא פוגש את האחים שלו ואת אבא שלו, אבל הוא כל הזמן יודע גם לקום מתוך הבכי, להתעשת ולפעול ולעשות מעשה: הוא אוגר מזון למצרים לשנים של רעב, הוא רוקם תוכנית שתאפשר לו להתאחד עם אחיו.
יוסף מראה לכולנו שחשוב לבכות, להתפרק, לתת ביטוי לרגשות ולדמעות, אבל אפשר גם לאסוף את עצמנו בנסיבות קשות ולעשות דברים מעשיים.
אנחנו מורכבים. בכי לא סותר עשייה. עשייה לא סותרת בכי.
לזכרם. שבוע טוב, בשורות טובות.
