ביקור במחלקת קורונה

צילום: פלאש90
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

"שלום, שמי מיטל גלאור, תושבת שדרות. הלכתי לבקר הלילה את אבא שלי, שמאושפז במחלקת קורונה, וחזרתי עם שתי חוויות שחשוב לי לחלוק:

בהתחלה, כשלבשתי את חליפת המגן, כמעט נחנקתי. הרגשתי כלואה בתוך כובע ועוד כובע, סרבל, נעליים, מסיכות, משקף מגן. היה לי חם וקשה, אבל המטרה – לראות את אבא לכמה דקות – הייתה כל כך חשובה שהצלחתי להתגבר. פתאום קלטתי כמה תודה צריך לחוש כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים כך במסירות נפש, הרבה יותר מכמה רגעים, ולא עבור אבא שלהם אלא עבור ההורים של כולנו. האם הקדשתי רגע של מחשבה לתנאי העבודה שלהם, כבר כמעט שנה?

כשחיכינו בחוץ, עמדו לידי גבר ואישה חרדים, ממוגנים. נרתעתי מהם. 'נו, בטח', אמרתי לעצמי, 'הם הלכו להלוויה המונית ונדבקו, מה הפלא?'. אבל כשהקשבתי לשיחה ביניהם הבנתי שהם שני מתנדבים שעזבו הכול ובאו לעזור מרצונם הטוב. הם חילקו ביניהם את שמות החולים, והביאו קרואסונים חמים לחולה שביקש זאת במיוחד. התחלתי לבכות. הם לא הבינו מה קרה לי, והתחלתי לספר כמה טעיתי בהם, ושבאתי לבקר את אבי המאושפז. האישה הרגיעה אותי ואמרה שהיא הייתה השבוע ליד אבא ועודדה אותו.

מזיעה ובקושי נושמת, התחלתי להתבייש בעצמי. להתבייש באדישות שלי עד היום כלפי הצוותים הרפואיים, להתבייש בסטריאוטיפים שלי כלפי אותו זוג. הרהורי תשובה מיוחדים עברו עליי הלילה, בתוך חליפת המגן. הלוואי שהקורונה תחולל גם בנו מוטציה, של שינוי לטובה. שיהיו הדברים לרפואת אבי, משה בן רחל, בתוך שאר חולי ישראל".

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.