בין שתי צפירות

אושרית קצין מרעננה שלחה לי כעת את הקטע הבא שהיא כתבה, עם הכותרת: "בין שתי צפירות":

"הייתי הבוקר בטקס בבית הקברות ברעננה. הסתכלתי מסביב וראיתי מסך צפוף של אנשים. קולאז' אנושי מרתק שעמד במעין יחד אחד גדול ומחבק. חשבתי על האנשים שעזבו רשימת מטלות ובאו רק כדי לעמוד בדממה מכבדת ומוקירת תודה. על האנשים, חלקם מבוגרים, חלקם מתקשים בהליכה, שחנו כמוני מרחק של עשרים דקות הליכה ובאו כדי להיות. על הזמן היקר שניתן שם בנדיבות, ועל המקום הזה בלב. רציתי נורא לעשות משהו טוב, להביא בקבוק מים למישהו, לחבק את זו שלידי שניגבה דמעה ואולי היא אם שכולה או אחות או חברה, או סתם אחת שהלב שלה מתקשה להכיל את כל הכאב הזה. כמוני.
רציתי להיות עוד טיפה ביניהם אבל הייתי חייבת לקחת משהו ממקום שנסגר בשתיים עשרה וחצי בדיוק. יצאתי. בדרך לאזור התעשייה הייתה תאונה והמשטרה שלחה את כולם ימינה לכיוון כפר סבא. שיירה ארוכה חיכתה להזדמנות שבוששה לבוא לעשות פניית פרסה. בצר לי (צריכה להגיע עד שתיים עשרה וחצי…) פניתי לכיוון כפר סבא הירוקה, וכשהרגשתי שאני מסתבכת שאלתי נהג שנסע במקביל אליי איך לחזור לרעננה. הוא הסביר לי בקצרה, תוך ששנינו ממשיכים בנסיעה. כנראה שקצב ההתקדמות לא היה לשביעות רצונו של הנהג שמאחורינו, והוא ליווה את ההסבר בצפירה אחת ארוכה ומתמשכת. חשתי צער. לא כעס, לא תסכול, רק צער – על המרחק בין שתי הצפירות.אולי קוראים ליום הזה יום הזיכרון כדי שלא נשכח כל כך מהר".

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.