היום תענית אסתר, לזכר הצום שאסתר המלכה ביקשה מכל העם לצום עבורה כדי שתצליח לבטל את הגזרה של המן. אבל לא רק תפילה ותענית למדנו מאסתר, גם שמחה. היא מלמדת אותנו איך לשמוח: בתחילת המגילה אחשוורוש עורך משתה שכולו שואו חיצוני, "שופוני", אלכוהול, זהב, כסף והצגת הרכוש שלו לאורחים הרבים. ומיהי מבחינתו חלק מהרכוש והחפצים? אשתו, ושתי. גם היא כלי שצריך להראות ולהחצין. עד היום ההחפצה הזו מלווה את התרבות שלנו, לצערנו.
מול תפיסה שגויה וריקנית כל כך של שמחה, אסתר מביאה את העם בסוף המגילה למצב של אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂון וִיקָר. ואיך אסתר מבטאת שמחה? אחרי המשתה הבזבזני והאגואיסטי, היא מלמדת אותנו לשמוח באמת, על ידי מצוות הפורים שאנו מקיימים גם היום: סעודה שהיא מפגש משפחתי פנימי ולא חיצוני, משלוח מנות איש לרעהו לחיזוק הקשרים החברתיים בקהילה וגם מתנות לאביונים בדאגה למי שאין לו. ככה שמחים. המשוואה התהפכה: לא הוספת רכוש ופרסום לעצמך, אלא יציאה מעצמך והסתכלות על האחר. במקום לחשוב שככל שנקבל יותר נהיה שמחים יותר, אסתר מלמדת שככל שניתן יותר – נהיה שמחים יותר. פורים שמח.
