בחזרה לבית הכנסת ולמדרכה

הזמן והמקום ריגשו אותי במיוחד: בדיוק בראש חודש אלול, הגעתי להרצאה לקהילת הנשים של בית הכנסת העל-עדתי המכונה "הכיפה" בבאר שבע, באירוע לזכר חברת הקהילה אורית וייל ז"ל.
כנערה בת 15, הגעתי לכאן לראשונה "לעשות שבת". השבוע, עצרתי ליד המדרכה שבכניסה למקום. אני זוכרת שעל המדרכה הזו עמדתי אחרי התפילה בליל שבת וקלטתי סוד גדול. התפילה עצמה הפתיעה וריגשה אותי. נחשפתי שם לראשונה גם לפרשת השבוע, לסעודות השבת, ללימוד התורה. אבל דווקא הרגעים ההם שאחרי התפילה, היו משני-חיים:
הייתי עיתונאית צעירה, וורקוהוליסטית אמיתית (טוב, עד היום). ואחרי התפילה, חברי הקהילה פשוט נשארו על המדרכה, עומדים במעגלים, מדברים, משתהים. לא הבנתי למי הם מחכים. כל הזמן תהיתי מתי המישהו הזה יגיע, כי הם בוודאי ממתינים לו.
בסוף שאלתי. הנערה המקסימה שאירחה אותי אמרה: "לא מחכים לאף אחד, פשוט היום שבת". בום. מתי ביום חול אנשים סתם עומדים ככה בנחת על המדרכה ופשוט מדברים אחד עם השני, בלי להציץ בשעון, כלומר בסלולרי? מתי אנחנו לא ממהרים למשהו? וגם אם אנחנו כפרטים, כיחידים, יכולים למצוא זמן פנוי ורגוע בלו"ז, מתי כל הקהילה נמצאת ביחד ב"מצב שבת"? מתי בעצם כל האומה, ולמעשה כל העולם, נמצאים בתדר הזה?
אני יודעת, יש סיפורים מרתקים פי כמה. ונכון, השיא של השבת הוא בוודאי לא לעמוד על המדרכה מחוץ לבית כנסת בבאר שבע. אבל מה לעשות, ראיתי השבוע את המדרכה הזו, ונזכרתי.
בראש חודש אלול, חודש התיקון והתשובה וחישוב המסלול מחדש, זכיתי לחזור למקום הזה ולהעביר בו שיעור תורה.
לעוברים והשבים זה בטח נראה כמו עוד בית כנסת עירוני, בורגני. אבל כל מקום "אפור" כזה הוא פצצת אנרגיה רוחנית, הוא סטארט-אפ מהפכני שמסתתר בין בתי הבטון והשיכונים. הוא מקום שגם בשנת 2024 עומדים בו על המדרכה פעם בשבוע, מסתכלים בעיניים, מדברים, מקשיבים. משאירים את כל ההמולה והרעש והסחות-הדעת בחוץ.
תודה, אנשי "הכיפה", על האירוח השבוע, וגם על האירוח אז, של אותה נערה.
שבת שלום.