אם הייתי רוצה לעשות פרובוקציה, הייתי כותבת: כמה טוב פה ביום השואה וביום הזיכרון. כמה נפלא. נכון, עצוב ונוגה כאן, אבל מנגד – איזה פס קול מרתק, ערכי ומושקע אנחנו מקבלים ביומיים האלה, וחבל שרק בהם בלבד. 363 ימים בשנה אנחנו שומעים בתקשורת רק איך עובדים עלינו ומנצלים אותנו, ועוברים ממחדל לסקנדל לפרשה לשערורייה.
ופתאום מתברר שאותם מיקרופונים ואותם אולפנים ואותם כתבים יכולים לייצר גם סחורה אחרת לגמרי. פתאום מתברר שאפשר להקשיב לניצול שואה ולא לכוכב ריאליטי, למשפחה שכולה ולא לאיש משפחת פשע. פתאום מתברר שאפשר לא לחפש רק את המחדל, אלא גם את המסר והתוכן.
אלה הימים היחידים בשנה שבהם גדודים של תחקירנים ומפיקים הופכים את המדינה עבור "סקופים" חיוביים, עבור סיפורי צדיקים מודרניים. וזה עובד. מתברר שאנחנו רוצים לשמוע על ההתנדבות והחסד של נפגע הטרור, על הטקסטים היפים שכתב החלל, ועל איך המשפחות מוצאות כוחות ומתמודדות עם האובדן. למה רק כשהרע תוקף, אנחנו נזכרים בטוב? למה ברור לנו, שאם נכנסנו לרכב באמצע היום ושמענו את המשפט "בחור טוב, עוזר להורים, אהוב על כולם" – הבחור הזה כבר איננו איתנו?
