פרשת השבוע ("אמור") מופיעים שוב ושוב איסורים שמרחיקים את הכוהנים מהמתים. זה אחד הנושאים המרכזיים בפרשה. עד היום כידוע, כוהנים לא נכנסים לבתי קברות. למה זה כל כך חשוב? כי התורה היא תורת חיים, שמעצימה את החיים ושמה אותם במרכז. פרשנינו מזכירים שבמצרים העתיקה, שממנה העם יצא, נבנו מבנים היסטוריים מרשימים, שמטרתם הייתה בין היתר פולחן מתים. דווקא מרגע המוות החל במצריים תפקידם החשוב של הכוהנים האליליים – טקסים, תהלוכות, שירי כישוף באחוזות הקבר, קבורת המת עם חפצים אישיים וכמובן החניטה המפורסמת. אל מול "תעשיית המוות" הזאת – מדגישה התורה שהכהן הישראלי לא משרת את המתים אלא משמש מודל עבור החיים. החניטה במצרים, למשל, נמשכה עשרות ימים. ביהדות, לעומת זאת, קוברים את המת בהקדם.
רגע אחרי יציאת מצרים, בתחילת כינונו של העם שלנו, הפרשה מדגישה באוזני האומה שמתחילה להתעצב: מרכז הכובד הרוחני משתנה. אתם בונים תרבות שתקדש את החיים.
- לעילוי נשמתם של עשרת הצעירים שחייהם נגדעו באסון בנחל צפית.
