זה אחד הסיפורים האהובים עליי: בעיירה קטנה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים מבוגרים. מדי יום ביומו הם באו כולם להתפלל יחדיו, כדי שיהיה מניין של עשרה. בגלל המחויבות הגדולה הזו, גם מי שחש עייפות או חולשה נאלץ להתגבר על הקושי ולבוא להתפלל. כל אחד הבין שהכול תלוי בו.
באחד הימים נערכה מסיבה חגיגית: לעיירה הצטרפה עוד משפחה יהודית! כבר למחרת בבוקר, לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש קצת פחות אחריות, ידע שיסתדרו גם בלעדיו, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה.
פרשת השבוע, פרשת "במדבר", נפתחת במפקד מקיף שבו סופרים את הציבור ונותנים לכל יחיד, לכל משפחה ולכל שבט תפקיד ושליחות. המסר הוא שגם בקבוצות גדולות, גם בתוך עם שלם, לכל אחד יש מקום ומשימה. כל אחד הוא חשוב. וממש כמו באותה עיירה יהודית, כל אחד צריך להפנים שאי אפשר בלי החלק המיוחד שלו. גם כיום.
