אני מפרסמת את הרעיון הזה כל שנה. כל שנה נראה לי שהוא נהיה דחוף וחשוב יותר:
בפרשה, פונים שבטי ראובן וגד אל משה רבנו ומבקשים לפני היציאה למלחמה להשאיר את הרכוש והילדים בעורף: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הכסף והקריירה, אחר כך המשפחה.
משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". כלומר, קודם כל הילדים, אחר כך הצאן. זה לא סתם סדר כרונולוגי, זה שיעור. זו אמירה ערכית, מה בא קודם, מה יותר חשוב.
ואז רש"י מנסח בחמש מילים את המסר של משה רבנו אליהם, אבל בעצם לכולנו: "עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל".
אנחנו הרי יודעים מה העיקר ומה הטפל בחיים, אבל כמה קשה ליישם. כמה מהזמן שלנו אנחנו מנצלים, וכמה זמן אנחנו מבזבזים? האם נבחר להמשיך לגלול את הפיד ולהתכתב בווצאפ, או להתייחס לילד שלנו שעומד לידינו? האם נקבל החלטות בגלל "מה יגידו" ובגלל שיקולי יוקרה, או מסיבות מהותיות? האם נשקיע בשטויות שיותירו אותנו מרוקנים, או במשהו שייתן לנו תחושת סיפוק ומשמעות אחר כך? בעצם, האם היינו עונים כמו שבטי גד וראובן, או כמו משה רבנו?
שנזכה לעשות את העיקר עיקר, ואת הטפל טפל.
