כמה שזה מתיש. יצא לי לדבר לאחרונה בכנות עם אנשים קרובים, וכולם הודו שנמאס להם. שהם משקיעים המון זמן ואנרגיה בתחזוקה ובתפעול של הדמות הווירטואלית שלהם. זו עבודה נוספת, במשרה מלאה. עיתונאית אחת סיפרה על ההכרח להדהד ברשתות כל סקופ, ולהגיב בשנינות-שיא לכל ביקורת. בני נוער סיפרו איך לא חולפת חצי שעה בלי סטורי חדש, איך המרדף הזה אחרי לבבות ופיברוטים הוא מעייף ובלתי פוסק. הזדהיתי מאוד. גם אני מרגישה שאנחנו פחות חווים את מה שאנחנו עושים, ויותר חושבים איך לשתף אחרים במה שחווינו. ואם להיות כנים יותר: לפעמים אנחנו כבר לא בדיוק חווים, לא משתפים במציאות שבאמת מתרחשת, אלא מביימים את המציאות עבור הפוסט הבא.
בתחילת פרשת השבוע, אהרן הכהן מדליק את המנורה. רש"י מגדיר עיקרון חינוכי יסודי שנוגע לא רק למנורה, אלא לאש הפנימית שבתוכנו. צריך להדליק "עד שתהא השלהבת עולה מאליה". פרשנים רבים מסבירים שהאש שלנו צריכה לבעור באופן עצמאי, בלי להסתמך על הסביבה. זו קריאה לעצמיות, למקוריות, לזהות שלא מבוססת רק על כמה שיתופים ולייקים קיבלתי, לגיבוש דעה משלי לפני שבדקתי מה כל מובילי דעת הקהל אומרים. נדמה לי שהקריאה העתיקה הזו רלבנטית היום במיוחד. זה אתגר לחיות חיים שיש בהם פנימיות, בלי לרפרש מאה פעם ביום.
מעניין אם אצליח לא לבדוק כמה לייקים הפוסט הזה קיבל.