בתקופה האחרונה למדתי אצל קלינאית התקשורת דורה אוצ'יקובסקי. בסוף אחד השיעורים שאלתי איפה גדלה, ונדהמתי לגלות איזה סיפור מסתתר מאחורי אישה ירושלמית, עולה חדשה "רגילה". היא פתחה את פיה ואני רק רשמתי, בהערכה הולכת וגוברת:
"נולדתי בקייב. הכול היה אסור. אימא שלי הייתה מורה, וזה היה מקצוע אידיאולוגי, מאוד קומוניסטי. למרות זאת היא צמה בכל יום כיפור בסתר, והדליקה נרות שבת. היא הייתה נותנת לשכנה הגויה אוכל, כדי שלא תלשין עליה שהיא מדליקה נרות בכל שבוע. כשמישהו נפטר, היו מזמינים את אבא שלי להגיד עליו קדיש. הוא בין היחידים שידעו להגיד. אבל פעם תפסו אותו בבית הקברות ממש באמצע, ואיימו עליו. הוא חזר הביתה בוכה. מאז, כשמישהו נפטר, אבא אמר קדיש רק בבית של המשפחה, בשקט. הוא היה לוקח את אחי הקטן בסתר כדי להשלים שם מניין. כמה פחדנו עד שראינו שהם חזרו. הסידור של אבא נמצא היום אצל הבת שלי, אירנה, בבית שלה. היא דוקטור. פסיכיאטרית. אבל הסיפור הכי גדול בילדותנו היה פסח. על מצות – הקומוניסטים היו יכולים לשלוח לכלא. הק.ג.ב היה מחפש מצות סביב פסח, ולכן אמא הייתה מקבלת מצות כבר בינואר, ארבעה חודשים לפני. היינו מחכים לדפיקה הזו בחלון, וזה היה כל כך מרגש. אנשי המחתרת דפקו, הביאו לנו מצות בתוך ציפית של כרית, ואימא החביאה אותן חודשים בתוך ארון הבגדים, עד ליל הסדר. בשנת 90' עלינו, בדיוק בראש השנה. אמא לא האמינה שאפשר לחגוג בלי לפחד".
ספר "דברים" שאנחנו קוראים כעת, מזכיר לנו שגם כאשר חיים בחברת שפע, בארץ טובה ונוחה, אסור לשכוח את מה שעברנו בדרך: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר".
תודה, דורה, על התזכורת.
(בתמונה: גל העלייה מברית המועצות בשנות ה-90)
