פעם הרציתי בקורס שבו אחד החניכים אמר לי בסוף: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. נראה לי שהכי מקורי זה לחשוב בתוך הקופסה". זה טוב שיש בנו שאיפה תמידית לחדש, אבל מה עם פשוט לעשות את מה שצריך, בלי להתחכם?
בפרשת השבוע אהרן הכהן מקבל ציווי: להדליק את המנורה במשכן. התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי לומר שהוא פשוט עשה את מה שהוטל עליו: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". רש"י מסביר מדוע המילים האלה נכתבו: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".
זה לא מובן מאליו, זה דבר שצריך לשבח: אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא המציא ולא פירמט. "ויעש כן אהרון". בפשטות, בתמימות, במסירות, בציות. שימו לב שהחטא הראשון בגן עדן, באכילת הפרי האסור, קרה בגלל חוסר יכולת כזו לדייק, ולציית להוראות הברורות שקיבלנו.
האם העשייה הרגילה וה"אפורה", היא בעצם החידוש הכי גדול? האם לקיים מצווה, בעקביות, זה דבר שהופך לאתגר רוחני של ממש? וכמה משימות כאלה מחכות לנו בחיים, שפשוט נבצע אותן כמו שצריך?
