יש גם רגעים כאלה בישראל בימינו. כך כותבת תמר וייזר מתל אביב:
"בשבת הגיעו שוטרים לבית הכנסת שלנו. כמו בכל השבתות האחרונות, התפללנו ברחבה שמחוץ לבית הכנסת, מתגעגעים לטעמה של שבת לפני שהעולם השתגע. האמת היא שהתלבטתי אם לבוא לתפילה, ואז חשבתי שזו 'שבת בראשית' וראוי שאשמע את הפסוקים היפים האלה על בריאת העולם. התלבשתי, ארגנתי את הילדים ובאתי לעזרת הנשים המאולתרת.
ברחבה היו יותר אנשים מכרגיל. שבת בר מצווה של נער חילוני, וכל משפחתו המרוגשת עמדה שם איתנו. ואז הגיעו שוטר ושוטרת. לזכותם יאמר שהם הגיעו בשקט יחסי, וראיתי שבתנועה עדינה הם מנמיכים את מכשיר הקשר שהיה להם על החגורה. מבוכה הייתה בקהל. אמנם כולם עם מסכות ודי מרוחקים אחד מהשני אבל בכל זאת, מבוכה. הם ביקשו לדעת כמה זמן עוד תימשך התפילה, והוסבר להם שבעוד כמה דקות נער הבר מצווה יסיים את קריאת התורה. השוטרת פנתה לאמא של בר המצווה וביקשה ממנה שמיד עם תום קריאת התורה, האורחים יתפנו מהמקום. כך היה.
אבל אז, רגע לפני שכל המשפחה ונער הבר מצווה הלכו, רגע לפני שהשוטרים עלו חזרה לניידת, קם הרב חיים איידלס, חסיד גור, ואמר לשוטרים: רבותיי, בבקשה תישארו איתנו עוד שתי דקות. אנחנו מבקשים להודות לכם מכל הלב שאתם שומרים עלינו, שאכפת לכם מאיתנו. תודה רבה! הוא החל למחוא כפיים, כל הקהל הצטרף אליו, והוא המשיך: בכל שבת אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכוחות הבטחון, והשבת אנחנו מבקשים לברך אתכם במיוחד.
תדמיינו שוטר ושוטרת, לצד מתפללים מכל המגזרים ורב אחד בספודיק, הכובע החסידי הגבוה, בעת התפילה: מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלוקינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם...
עוד רגע למוזיאון הקורונה".
