"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות", שר פעם ג'ון לנון. אנחנו נכנסים לתקופה של בין לבין, בין מערכת בחירות אחת לשנייה. בלי לשים לב, שנה שלמה יכולה להפוך לתקופת המתנה די מבוזבזת.
בשבת הזו מתחילים לקרוא את ספר במדבר. יש פרשנים שטוענים שהוא החומש החשוב ביותר, דווקא כיוון שהוא מתרחש בין לבין. הם מכנים אותו ספר של "בלכתך בדרך", בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים כבר להגיע לאיזה יעד נכסף? הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא להמתין אלא להתרכז בכאן ובעכשיו: "אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".
שבת שלום.