"אנחנו כבר בחודש שבט", כתב לי הרב איתמר חייקין. "רוב גשמי השנה היו אמורים לרדת כבר. בפועל, השמיים ריקים. המעיינות, הנחלים ומאגרי המים יבשים. האדמה צמאה. אנחנו בבצורת. השנה שחונה.
ואני – מתגעגע לגשם. נושא עיניים לשמיים מדי יום, בציפייה ובאכזבה. ממשיך להאמין במסורת אבותיי, שיש איזה קשר נעלם בין היחסים שבין אדם לאדם, לבין היחסים שבין שמיים לאדמה. וכאשר השמיים כל כך אטומים, אני מרגיש שנוזפים בנו. שמשקפים לנו את האטימות בינינו. הגשם הרי יורד ומברך ומשמח את כולם, ללא יוצא מן הכלל.
אילו היה לי כוח, הייתי מכריז ואומר: עיצרו רגע את כל הריצה המטורפת שלנו, השקיטו ולו לשעה קלה את המהומה, השהו רגע את המחלוקות האינסופיות. בואו נקבע לעצמנו יום אחד של תענית דיבור, או לפחות יום שבו לא נדבר כלל בגנותו של הזולת. יום של חשבון נפש, של התבוננות. לא בשביל החקלאים או מפלס הכנרת, אלא בשבילנו.
יום שבו מסתכלים פנימה, וגם פונים למעלה: שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, תֵּן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְשַׂבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבֶךָ, וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנַת יָדֶיךָ. שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָר רָע, וּמִכֹּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פוּרְעָנוּת, וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה וְאַחֲרִית שָׁלוֹם".
אמן.
